הייתי בשוק השבוע וראיתי אפרסקים זו תחילת העונה,
זה הזכיר לי את ימי הקטיף במושב.
למזלי ולמזלו של אחי יהונתן אנו היינו האחים הקטנים יותר, כך שהרבה קטיפים לא הצטרכנו להשתתף
אולם זכורים לי כמה וכמה דברים:
1. הציפייה להפסקת האוכל, לחם עם חביתה ועגבנייה שהגירה את מימייה אל הלחם הלבן הטרי, יחד עם כוס תה מהביל מהתרמוס.
2. השיפשוף של חגורת התרמיל על הצוואר של ילדים צעירים, והניסיון למלא תרמיל כפול ולו רק בכדי לא לשוב שוב על עקבותינו, כושלים ומדדים לעבר המיכל.
3. הניסיונות לסיים את מלאכת הקטיף ע"י דילוג על תפוחים, "אבא!, גמרנו לקטוף את השורה, אין עוד התפוחים הגדולים" ואז אבי גובהו מטר חמישים וחמש בא ומראה לנו שיש עוד הרבה ומה הכוונה כאשר הוא אומר גדול.
4. שורות האין סופיות של עצים ואי הידיעה הברורה מה החלקה שלנו ומה של חסיבה, הדודה האהובה והנה אנו מוצאים את עצמנו קוטפים מהעצים של חסיבה וכולנו מלאי אושר, אבא פה יש הרבה תפוחים גדולים, מלאנו התרמיל ואבינו בא לראות "מה אתם עושים זה של חסיבה!" תניחו בצד, מסתבר שהדשא של השכן באמת ירוק יותר, לאחר מכן חסיבה צורחת על אבי על שלא לימד את הילדים להבדיל בין השורות.
5. הניסיון לקטוף על הסולם, החושף פחד גבהים שהיה קבור עמוק בלב.
6. הצפייה באחי הגיבור עמיחי מטפס על הסולם על כתפו תרמיל והוא מרקד סביב העץ בעודו עומד על הסולם וקולט אל תרמילו כל תפוח שיעז למרוד.
7.. גאולה אחותי הגיבורה, בת בן, צונחת ממרומי הסולם אל תוך מיכל מלא אגסים.
8. ואותה גאולה עונה בביטחון לאחי עמיחי "שתוק שתוק מה אתה יודע" כשהלה צועק לה "אל תקטפי אלו השורות של שאול פרץ", בסוף מסתבר שאלה אכן היו השורות של שאול פרץ ושוב משאירים תרמיל ושוב מתנצלים.
9. החום המתיש והרעב, מדמים את אחינו לנקניקיות וקוראים בקולי קולות אנו רעבים אפילו שרק הגענו, כדי לחזור הביתה ולא לקטוף.
10. החזרה ברגל הבייתה עם אמי האהובה, מנסה לתפוס טרמפ על טרקטור ועגלה.
11. ליאור ואריק המסריחים שברחו הבייתה על האופניים ולא חזרו עד תום הקטיף.
12. אהבת עסיס התפוח עת נקטף מן העץ, מרווה, מרוסס ללא שטיפה.
13. הקוצים המגרדים של האפרסק.
14. חישוב אופן קטיפת האגס, כדי לא לפגוע ביבול הבא.
ולסיום החוויה שחיכינו שתסתיים.
זה הזכיר לי את ימי הקטיף במושב.
למזלי ולמזלו של אחי יהונתן אנו היינו האחים הקטנים יותר, כך שהרבה קטיפים לא הצטרכנו להשתתף
אולם זכורים לי כמה וכמה דברים:
1. הציפייה להפסקת האוכל, לחם עם חביתה ועגבנייה שהגירה את מימייה אל הלחם הלבן הטרי, יחד עם כוס תה מהביל מהתרמוס.
2. השיפשוף של חגורת התרמיל על הצוואר של ילדים צעירים, והניסיון למלא תרמיל כפול ולו רק בכדי לא לשוב שוב על עקבותינו, כושלים ומדדים לעבר המיכל.
3. הניסיונות לסיים את מלאכת הקטיף ע"י דילוג על תפוחים, "אבא!, גמרנו לקטוף את השורה, אין עוד התפוחים הגדולים" ואז אבי גובהו מטר חמישים וחמש בא ומראה לנו שיש עוד הרבה ומה הכוונה כאשר הוא אומר גדול.
4. שורות האין סופיות של עצים ואי הידיעה הברורה מה החלקה שלנו ומה של חסיבה, הדודה האהובה והנה אנו מוצאים את עצמנו קוטפים מהעצים של חסיבה וכולנו מלאי אושר, אבא פה יש הרבה תפוחים גדולים, מלאנו התרמיל ואבינו בא לראות "מה אתם עושים זה של חסיבה!" תניחו בצד, מסתבר שהדשא של השכן באמת ירוק יותר, לאחר מכן חסיבה צורחת על אבי על שלא לימד את הילדים להבדיל בין השורות.
5. הניסיון לקטוף על הסולם, החושף פחד גבהים שהיה קבור עמוק בלב.
6. הצפייה באחי הגיבור עמיחי מטפס על הסולם על כתפו תרמיל והוא מרקד סביב העץ בעודו עומד על הסולם וקולט אל תרמילו כל תפוח שיעז למרוד.
7.. גאולה אחותי הגיבורה, בת בן, צונחת ממרומי הסולם אל תוך מיכל מלא אגסים.
8. ואותה גאולה עונה בביטחון לאחי עמיחי "שתוק שתוק מה אתה יודע" כשהלה צועק לה "אל תקטפי אלו השורות של שאול פרץ", בסוף מסתבר שאלה אכן היו השורות של שאול פרץ ושוב משאירים תרמיל ושוב מתנצלים.
9. החום המתיש והרעב, מדמים את אחינו לנקניקיות וקוראים בקולי קולות אנו רעבים אפילו שרק הגענו, כדי לחזור הביתה ולא לקטוף.
10. החזרה ברגל הבייתה עם אמי האהובה, מנסה לתפוס טרמפ על טרקטור ועגלה.
11. ליאור ואריק המסריחים שברחו הבייתה על האופניים ולא חזרו עד תום הקטיף.
12. אהבת עסיס התפוח עת נקטף מן העץ, מרווה, מרוסס ללא שטיפה.
13. הקוצים המגרדים של האפרסק.
14. חישוב אופן קטיפת האגס, כדי לא לפגוע ביבול הבא.
ולסיום החוויה שחיכינו שתסתיים.
