אחרי שתיקה ארוכה ארוכה ארוכה
שבתי קצת לכתיבה
ברחנו לפייס שם פרסמנו ללא לאות כמה דברים חשובים והרבה שטויות
עברנו לוואטאפ שהניב פתרון לשליחת תמונות עם חיסכון
ואז שוב התגעגעתי לכתיבה עם עצמי כתיבה לאנשים שאני לא מכירה לתגובות אמתיות יותר וכנות יותר
ולא תמונה יפה כמה רזית כשברור לעין כל שאין כל רזון.
בכל מקרה למה אני כותבת אחי היקר והמוכשר, הפיק הצגה מדהימה חינוכית

למה את עצובה?

הכל ארע לאחר שאימי שבה מבית החולים ובידיה עטופה במספר חיתולים ושמיכה עבה,  אחותי החדשה הקטנה, אני זוכרת תחושה מוזרה ושאלה למה אמא נעלמה למספר ימים? ולמה התינוקת הזאת גוזלת את תשומת הלב של אמי? ואמא ! אימי שהייתה תמיד אישה חזקה מנהלת משק בית לתפארת ואף עובדת במשק פתאום שבה לאחר 'חופשה' עייפה שבורה ורצוצה. לא הבנתי מה קרה לאמא?
אבל כולם התפעלו מהתינוקת החדשה שערה היה שחור משחור  עיניה גדולות כשל איילה אפה הקטנטן בצבץ מבעד לחייה האדמוניות אכן תינוקת לתפארת פסק בני ובאותו החליט כי היא החביבה עליו מבין שמונת אחיו הרים את ידו לעבר המצלמה ופצח בסדרת תמונות לתינוקת החדשה.
על הדשא, בידיים של אמא, באוויר וגם בידיים הקטנות של שני אחיה אני ויוני.
'בואו שבו על הדשא!' קרא אחי ואני חובבת תמונות ותצלומים רצתי לבצע את הפקודה. והרי התוצאה:

ואם תשאלו למה נפלו פני התשובה לכך היא שאחי בני שחיבב יותר את יוני לא רצה לתת לי להחזיק את ראשה היפה והקטן של אחותי ואני אחזתי ברגליה. לא וויתרתי על התמונה כמובן אבל הייתי דיי מאוכזבת.
נ.ב- שימו לב לפניו העליזות של יוני שזכה.

אוף למה לא הצטלמתי!!!!

עוד בהיותי ילדה קטנה הייתה חביבה עלי עדשת המצלמה אז שלא כמו היום שכל זאטוט קטן מנציח את רגעיו בהבזק של אור, אז כדי להנציח רגע ומעמד נדרשה מצלמת פילם נושנה , צלמת המשתדלת עד מאוד (אם יורשה לי לומר ללא הצלחה רבה) לצלם את אובייקט הצילום המאושר. אני שאהבתי עד בלי דיי להצטלם מיד התרעמתי כאשר לא כללו אותי בתמונה ומכיוון שמעלי שבעה אחים השולטים במצלמה ביד רמה . ומתחתי שני אחים מתוקים ופוטוגנים הרגשתי מקופחת בתחום הנ"ל, אך לא אחת כמוני תאמר נואש. כל אימת שהבחנתי בחוט השחור של המצלמה מבצבץ מבין אצבעותיה של גאולה אחותי נדרכתי כחתול העומד לפני טרפו. ובמוחי צצות שאלות את מי יצלמו עכשיו? האם תקרא לי גאולה למעמד הכביר של הנצחתי על גבי תמונה.
אך תקוותי נוגוזו מדי פעם בפעם. עד שחשתי כי בכוונה יוצאים בחשאי אל המשחקיה להצטלם ולא הודיעוני כדי שלא אקלקל את התמונה.
היתה זאת שעת בין ערביים כאשר שמעתי קריאה "רויט יוני ואורית מצטלמים" אינני זוכרת מי השמיע קריאה זו, אך אני בחושי המחודדים רצתי במהירות לעבר מקום הצילום. כמה אכזבה נתלתה בפני כשראיתי כי סיימו להצטלם וני לא הספקתי. כמה בכי זעם והאשמות!
כמה הופתעתי כשהגיע פיתוח הפילם בו אני מככבת כן הצלחתי להצטלם.

אתמול היה תשעה באב היה צום לא קל. והיום לקחתי את הילדים לדלתון, אחותי בעלת צימרים מדהימים במושב בשם "בקטות לוטן" (אגב נשארו שם מספר ימים פנויים לבין הזמנים)
כדי שילדי יהנו מהבריכה הגדולה של הצימרים. כששבתי לביתי, אחזני פרץ של נוסטלגיה, הוצאתי את האלבומים אשר ניכר כי ידעו ימים טובים יותר, דפיהם אך בקושי חוברים לכריכת האלבום, תמונות בתפזורת בתוך שקית דהויה מקופת חולים. שולי התמונות מגולגלות חופנות בחובם זכרונות ילדות.
אימי שדואגת לי מכל באה לברר את אשר אני עושה. ראתה כי אני מצלמת את התמונות ובתמיהה רבה שאלה למה? ובכן יקירי חשבתי לחלוק עמכם כמה רגעים שהונצחו בעדשת המצלמה עם כמה סיפורים מצחיקים מרגשים ונדירים.