קבלו את.....

יום שבת- רויטל ביטון

יום שבת כמה נפלא
יום של חופש ומנוחה
יום בו כל יגע מוצא מנוח
בו אפשר לשבת הכל לשכוח
יום שנפש לו מחכה
בקוצר רוח מצפה
יום שבת יום רגיעה
יום שבת יום מיוחד
בימי השבת המיוחדים היינו אני ואחי וגם שכנים ובני דודים עורכים פסטיגלים ואורוויזיונים כל ילד בחר שיר, אותו הוא היה שר אחר-כך כולנו היינו צריכים לבחור איזה שיר היה הכי יפה איזה מנצח.
אני ויוני חיברנו שירים מקוריים:
השיר שלי- "היום הוא בא"
בבוקר סתיו שלכת היא מהלכת
מחכה ליום שכבר יבוא אליה
ויקח אותה בזרועותיה
יום אחר יום עוברים
בלי שום הסברים
והיא מחכה לו
ולא לא אכפת לו (מזיז לו) כל פעם שיניתי
פזמון: היום הוא בא היום הוא בא לאחר שכבש את ליבה
היום הוא בא היום הוא בא לאחר ששבר את ליבה בגלל (צילה, גילה, שילה (בהשפעת היפים והאמיצים))
עכשיו הם חברים
וזה לזה עוזרים
בקרוב מתחתנים
ויהיו להם ילדים
שוב פזמון.....
אני כותבת וצוחקת על התמימות.

השיר של יוני: "במושב"
אני שוב מתעורר
ורואה את עצמי בעולם אחר
מולי עומדות מראות
שאותי הם מרהיבות
עצים ארוכים וירוקים
שעליהם צומחים תפוזים
פזמון: במושב במושב
ינבח לו כלבלב
ציפורים יצייצו ופרחים יפרחו
כי המושב שלנו נהדר
מכל השאר
היה גם בית ב' אבל אני לא זוכרת אותו, אבל תראו איזה התבננות של ילד בכיתה ד' מדהים.
אני זכיתי בתחרות ולשיר של יוני אפילו עשינו קליפ משוכלל חיים מדהימים בצפון.

זכרונות ילדות של יוני

באחד מלילות שישי הנעימים במושב כאשר שמיי היקום היו זרועים כוכבים זוהרים שהניחו אורם על פסגות ההרים הרחוקות, יצאתי לנשום את אויר הקיץ הנעים שליטף את עורפי כשריח שיח השיבה עלה באפי, נזכרתי שוב במימי הילדות השמים, כאשר לילות שישי אלו היו הזדמנות לחגיגה בלתי פוסקת של פסטיגל שירים בנימה ילדותית, או משחקי מחבואים עם הדודים והדודות.
אך התייפחתי, לילות שישי שכאלה היו משאת עונג לכל השבוע כולו, אושר זך של חוויית אהבה אמיתית ללא סייג.
חיק משפחה גדולה ואוהבת, שמחת ילדות שאינה מרפה ולו לרגע, נחת מיוחד מאין כמוהו.
משחקי הקלאס, החבל וחמש אבנים היו אז ערגה לכל נפש צעירה, המחסן הישן שבו כלי זכוכית ישנים וארגזים ששימשו רהיטים, עוד זכורים לי כאילו כל זה חלף הרגע ימים כאלה לא אשכח לעולם.
והנה עכשיו על אותם מדרגות ישנות של אותו בית ישן, שקיבל עם השנים צורה חדשה אך תמיד נותר בו נימה מן הישן, יושב אני לבד, בליל שישי קיצי ונעים והשירים מהפסטיגל האחרון מתנגנים מבין שפתי, ובזה הרגע נצחתי בחמש אבנים, ואני רץ להסתיר עצמי במשחק המחבואים, ואחרותי הגדולה שוב מורה אוני התלמיד שמצייר בפחם מגיל כ"כ צעיר, אך הכל רק בדמיון כי מסביבי שוררת דממה... דממה של קץ ילדות נעימה, ואף שיש עדיין ילדות מסביב הרי שאינה מזכיאה ולו במעט את הילדות שלי.